מה שנמצא מאחורי הצלחת

כשהאוכל הופך לשפה שקטה של הלב

בתקופה כל כך סוערת, כשהמציאות מתערערת בכל רגע והלב של כולנו פועם בדופק גבוה — אנחנו מחפשים יציבות. כהורים, אנחנו לא רק מתמודדים עם החרדות שלנו, אלא גם נושאים על הכתפיים את הלב של הילדים שלנו. הם אולי לא רואים חדשות, לא שומעים את כל הפרטים — אבל הם מרגישים. הם מרגישים אותנו. והם מגיבים — לפעמים בשתיקות, לפעמים בהתפרצויות, ולפעמים… דרך הצלחת.

הצלחת לא מדברת — אבל היא חושפת המון

הורים רבים מספרים לי על שינויים חדים בתיאבון של הילדים בתקופה האחרונה:

- ילד שביקש שוב ושוב משהו מתוק, למרות שסיים לאכול.

- ילדה שסירבה לגעת באוכל שאהבה עד לא מזמן.

- נשנושים בלתי פוסקים מול המסך או חוסר עניין מוחלט באוכל.

ואז עולות המחשבות :

“מה לא בסדר?”

“אולי חסר לו ויטמינים?”

“אולי הוא סתם מגזים?”

אבל כאן חשוב לעצור ולהבין – זה לא (רק) האוכל. זו הנפש.

הצלחת לא רק משקפת מה שנכנס לגוף – היא משקפת מה שקורה בפנים. אצל ילדים, שרובם לא יודעים לבטא רגשות כמו פחד, עצב, תסכול או חוסר שליטה – האכילה הופכת לשפה.

שפה שקטה, לא מילולית, שמבקשת שנקשיב.

וזה בדיוק מה שכולנו צריכים עכשיו – הקשבה אמיתית.

אז מה עושים כשזה קורה ?

קודם כל – לא נלחצים. לא שופטים. לא כועסים. זה לא הזמן למשמעת נוקשה סביב האוכל, אלא לזמן רך של הבנה.

# שאלו בעדינות:

"אתה רעב? או שבא לך משהו אחר עכשיו?"

"מרגיש לך משהו בגוף או בלב שאתה לא יודע להסביר?"

# הציעו אלטרנטיבות פשוטות להרגעה:

חיבוק, ציור, שתייה חמה, שיחה על מה עבר עליו היום, דקה של נשימה ביחד.

# שדרו לו שאתם איתו, לא מולו.

כי כשילד מבין שמישהו רואה אותו באמת, בלי ביקורת – הוא לא צריך לאכול כדי למלא את הריק, הוא פשוט מתמלא מהקשר.

כך אנחנו בונים חוסן פנימי.

בעצם חוסן לא נבנה דרך מה שיש בצלחת – אלא דרך מה שמרגישים מסביבה

בימים שבהם אנחנו מתמודדים עם עייפות רגשית, חרדה, מתח מתמשך – כל תגובה קטנה של הילד סביב אוכל יכולה להפעיל אותנו. אבל דווקא אז – נוכל למצוא בתוכה הזדמנות לבנייה של חוסן.

חוסן נבנה דרך ההסכמה להרגיש, דרך שיח רגשי פשוט, דרך נוכחות ולא שליטה. וברגע שאנחנו נותנים מקום לרגש – גם שלנו וגם של הילד –הצלחת מתאזנת לאט־לאט. לא בכפייה. לא במאבק. במגע. בביטחון. בחיבור.

מאחורי הצלחת מסתתר ילד שמבקש שיבינו אותו –

וכשאנחנו לומדים לראות את זה, אנחנו הופכים לא רק להורים שמאכילים – אלא להורים שמחזקים.

לסיכום,

חוסן הוא לא אומר שלא קשה. הוא גם לא אומר שלא נבכה או שלא נרגיש פחד.

חוסן הוא היכולת להרגיש – ועדיין להחזיק את עצמנו. זו אותה נשימה עמוקה לפני תגובה. אותו חיבוק שמרגיע גם כשאין תשובות. אותו קול פנימי שמזכיר לנו: "אני לא שברירית – אני אנושית. ואני לא לבד."

חוסן נבנה לאט, מרגעים קטנים של נוכחות, הקשבה ובחירה. וכשאנחנו מתרגלים אותו – הוא הופך לקרקע יציבה גם עבור הילדים שלנו. כי חוסן הוא לא כוח – הוא עוגן. והילדים שלנו לומדים אותו דרך העיניים שלנו, דרך המילים, ודרך הצלחת.

שנדע ימים שקטים ובטוחים

תשמרו על עצמכם ועל הילדים

ולכל עזרה, הכוונה ושיתוף אני פה אתכם, מוזמנים לשלוח הודעה.

שלכם באהבה - ערין