לפעמים, בסוף יום ארוך שבו החדשות בחוץ לא פסקו והמתח בבית הרקיע שחקים, אנחנו מוצאים את עצמנו מול המקרר הפתוח. אנחנו לא באמת רעבים – הארוחה הסתיימה מזמן – אבל יש שם דחף בלתי מוסבר ל"משהו". מתוק, מלוח, קראנצ'י, העיקר שימלא את החלל. זה קורה לנו, וזה קורה לילדים שלנו. אנחנו קוראים לזה "אכילה רגשית", אבל האמת היא שאכילה רגשית היא לא הבעיה – היא השפה . היא הדרך של המערכת שלנו לאותת לנו שמשהו בבסיס התערער. כדי להחזיר את הגיוון לצלחת ואת השקט לבית, אנחנו חייבים להבין את שלושת הצרכים הבסיסיים שמתורגמים...

בואו נודה באמת: בתקופה האחרונה, המשפט הכי נפוץ בבתים בישראל הוא לא "אמא, אני אוהב אותך", אלא "אמא, משעמם לי / בא לי משהו מתוק" . אנחנו מסתכלים על הילד באותו זמן שסיים ארוחת הצהריים, ותוהים: איך יכול להיות שהוא שוב רעב? למה הוא מתעקש רק על הפחמימה פשוטה ומהירה? ולמה כל ארוחה הופכת לשדה קרב של "דווקא"? התשובה לא נמצאת בקיבה שלו. היא נמצאת ב מפה הרגשית  שלו. האוכל הוא רק ה"שליח" כיוצרת תוכן וכמי שמלווה משפחות, אני רואה שוב ושוב איך האוכל הופך להיות ה"שפה" שדרכה ילדים מבטאים צרכים שאין להם מילים...

שולחן האוכל (וגם המטבח) הוא הרבה יותר ממקום שבו אוכלים. הוא המעבדה הרגשית של הבית. שם נבנים הביטחון העצמי, היכולת לווסת דחפים והקשר של הילד עם הגוף שלו. אבל לפעמים, מתוך דאגה עמוקה לבריאות של הילדים שלנו (ובמיוחד בתקופות של מתח או חגים), אנחנו משתמשים במילים שיוצרות בדיוק את התוצאה ההפוכה: הן מגבירות את הדחף למתוק, יוצרות בושה ומחלישות את החוסן התזונתי. הכוח הסמוי של המילים: איך הדיבור שלנו מעצב את הביולוגיה של הילד? חשוב להבין: המילים שאנחנו בוחרים להגיד סביב השולחן הן לא רק "צלילים", הן...