כל הורה מכיר את התרחיש הזה: בשעות אחרי צהריים כשהילד חוזר מהגן או מבית הספר, עייף ועצבני, ומבקש מעדן, חטיף או משהו מתוק "כדי להירגע". תוך דקות ספורות מתרחש הוקוס-פוקוס – האנרגיה שלו מזנקת לשמיים, הוא רץ בבית, צוחק ופעלתני. אבל חצי שעה עד שעה לאחר מכן, התמונה מתהפכת לחלוטין. אותו ילד נחמד ומתוק הופך חסר סבלנות, חווה התפרצות זעם על דבר קטן, בוכה מכל שטות או נכנס למצב של אי-שקט מוטורי מופרז. התגובה האוטומטית של הסביבה היא להתייחס לאירוע כאל בעיית משמעת, "גיל שנתיים הנורא", קושי בגבולות או בעיית...

שיחת הטלפון מבית הספר מגיעה לרוב בשעות הצהריים המוקדמות. על הקו המורה או היועצת: "הוא לא יושב במקום", "הוא מציק לחברים", "הוא מוסח לגמרי ולא מצליח להתרכז בחלק השני של היום". המחשבה הראשונה של הורים וצוותי חינוך במצבים כאלה היא לחפש סיבות התנהגותיות, משמעתיות או ניורו-התפתחותיות. בעצם אנחנו נוטים לקטלג את התופעה באופן מיידי כרובד של בעיות התנהגות אצל ילדים בבית הספר. אבל מה אם נגלה שבחלק נרחב מהמקרים, הילד אינו בוחר להפריע, והוא גם לא "לא ממושמע"? הגוף שלו פשוט נמצא בסטרס פיזיולוגי עמוק, והאות...

כשאנחנו שומעים את הביטוי "אוכל שילדים אוהבים", הראש של רובנו הולך באופן אוטומטי לפתרונות מהירים: שניצל מעובד, פסטה בלי כלום, חטיפים או מאפים מתוקים. התפיסה הרווחת היא שכדי שהילד יאכל בכיף ובלי מאבקים, אנחנו חייבים להתפשר על הערך התזונתי. מנגד, כשאנחנו מנסים להגיש צלחת "בריאה", אנחנו נתקלים לעיתים קרובות בהתנגדות, עיקומים של האף או צלחת שחוזרת מלאה. אבל האמת היא שאין שום סתירה בין צלחת מהנה וטעימה לבין צלחת שמזינה את המוח, מייצבת את האנרגיה ומאפשרת לילד לתפקד במיטבו. כאשר מבינים את "שפת הצלחת"...