המילון הסודי של הגדולים: למה אנחנו "מאבדים את זה" (ומה הגוף שלנו באמת מנסה להגיד?)

אנחנו רגילים להסתכל על הילדים שלנו בזכוכית מגדלת. אנחנו מנסים להבין למה הוא בכה, למה היא לא אכלה, ולמה הם רבו שוב. אבל מה אתנו?

כמה פעמים מצאתם את עצמכם עומדים מול המקרר ב-22:00 בלילה, אוכלים משהו שאתם אפילו לא באמת רוצים? כמה פעמים הגבתם בצעקה על כוס מים שנשפכה, ורגע אחרי זה הרגשתם את המועקה של "למה הגבתי ככה, זה הרי היה רק מים"?

הנטייה הטבעית שלנו היא לקרוא לזה "חוסר סבלנות", "חוסר עקביות" או "חוסר כוח רצון".

אבל האמת היא אחרת לגמרי: גם לנו יש מילון צרכים, והוא פשוט מדבר אתנו בסימנים.

1. השוקולד של הלילה הוא לא "רעב" – הוא חיפוש אחר ביטחון

כשאנחנו פושטים על המזווה בסוף היום, כדי לקחת משהו קטן ולשבת מול הטלוויזיה, הגוף שלנו בדרך כלל לא צריך קלוריות. הוא צריך אנדורפינים.

אחרי יום של "הישרדות הורית", של ניהול משברים ושל דריכות בלתי פוסקת, המוח שלנו מחפש את הדרך המהירה ביותר להרגיש בטוח ורגוע. הסוכר הוא "המרגיע הלאומי" של מערכת העצבים. > התרגום במילון: "אני מוצף רגשית וזקוק לרגע של נחמה וביטחון שהיום הזה נגמר בשלום".

2. הצעקה על המים שנשפכו או על כל דבר קטן אחר היא לא "עצבים" –

היא הצפה חושית

מכירים את זה שכל רעש קטן של הילדים פשוט "שורט" לכם במוח? זה לא שפתאום הפכתם לאנשים כועסים. זה פשוט שמיכל הוויסות שלכם התמלא עד אפס מקום. כשאנחנו בסטרס מתמשך, הסף שלנו נמוך. ובכך כוס המים היא לא הבעיה, היא פשוט הטיפה האחרונה במערכת שלא קיבלה רגע אחד של שקט.

> התרגום במילון: "מערכת העצבים שלי ב'הצפה חושית'. אני זקוקה ל-5 דקות של שקט כדי להצליח לחזור לוויסות".

3. ה"גלילה" בנייד הוא לא "בזבוז זמן" – הוא צורך בשליטה

לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו תקועים שעה מול הנייד, גוללים בלי מטרה, למרות שאנחנו מתים מעייפות. למה אנחנו עושים את זה? כי במהלך היום, שום דבר לא היה בשליטתנו. הילדים קבעו את הקצב, העבודה קבעה את המשימות. הנייד הוא המקום היחיד שבו אנחנו קובעים מה לראות ומתי. > התרגום במילון: "היה לי יום שבו לא הייתה לי טיפה של שליטה על החיים שלי. אני זקוק לרגע של חופש ובחירה אישית".

אז מה עושים עם המילון הזה ?

החוסן שלנו מתחיל ברגע שאנחנו מפסיקים לשפוט את ההתנהגות שלנו ומתחילים לתרגם את הצורך.

בפעם הבאה שאתם מוצאים את עצמכם בסיטואציה כזו, במקום להגיד "איזה גרוע/ה אני", נסו לעצור ולשאול: "מה המילון הסודי שלי אומר עכשיו ?"

• אם זה צורך בביטחון – אולי חיבוק מבן / בת הזוג או מקלחת חמה יעזרו יותר מחבילת וופלים?

• אם זה צורך בוויסות – אולי פשוט להגיד בקול "אני מוצפת עכשיו, אני יוצאת למרפסת לדקה" ימנע את הפיצוץ הבא?

לסיכום,

כשאנחנו לומדים לזהות את הצרכים של עצמנו, אנחנו לא רק הופכים להורים רגועים יותר – אנחנו בונים מודל של חוסן עבור הילדים שלנו. הם לומדים שלא צריך להילחם בעצמנו, אלא פשוט להקשיב למה שהגוף מנסה להגיד.

מרגישים שהאסימונים מתחילים ליפול? 

זיהוי צרכים הוא שפה, וכמו כל שפה – לוקח זמן ללמוד לדבר אותה שוטף. אתם לא צריכים לעשות את זה לבד.

אני מזמינה אתכם להצטרף לקהילת הוואטסאפ השקטה שלי.

שם אני משתפת לאורך כל השבוע:

✅ טיפים קצרים לזיהוי צרכים בזמן אמת (במטבח ובסלון).

✅ איך בונים חוסן משפחתי צעד אחר צעד.

✅ וכלים פרקטיים להחזרת הגיוון לצלחת בלי מאבקי כוח.

הקהילה שקטה, ללא חפירות, וכוללת רק תוכן שיעזור לכם לעבור את היום עם יותר שקט וחוסן.

[לחצו כאן להצטרפות לקהילת הוואטסאפ השקטה]