מתוק כ"מרגיע לאומי": האם אנחנו משתיקים את הרגש או בונים חוסן?

בימים שבהם הכותרות בחדשות רועשות (גם בטוב וגם בפחות טוב), כשהדופק הלאומי עולה והמתח באוויר כמעט מוחשי, יש "פסיכולוג" אחד שכולנו פונים אליו באופן אוטומטי. הוא לא דורש תור מראש, הוא נמצא בכל פינה, והוא תמיד מבטיח הקלה מידית. קוראים לו סוכר.

אנחנו קוראים לזה "פינוק", "נחמה" או "צורך במשהו קטן למתח", אבל הגיע הזמן לקרוא לזה בשמו האמתי: המרגיע הלאומי. הבעיה היא שהמרגיע הזה מגיע עם מחיר סמוי שמשפיע לא רק על המדדים שלנו בדם, אלא על החוסן העמוק ביותר של הילדים שלנו.

המעגל המכושף: איך מצב הרוח הפך למנהל המטבח?

הקשר בין המוח שלנו למתוק הוא פיזיולוגי והישרדותי. כשאנחנו חווים לחץ, פחד או אפילו עייפות כרונית, הגוף מפריש הורמוני סטרס (כמו קורטיזול). המוח, בחיפושו אחר פתרון מהיר להרגעה, דוחף אותנו לסוכר. הסוכר גורם להפרשת דופמין – אותו חומר שנותן לנו תחושת "היי" ורגיעה רגעית.

כאן מתחילה הבעיה. המוח שלנו הוא לומד מהיר. הוא יוצר תלות מחשבתית וגופנית:

1. החוויה: רגע של מתח/עצב/שעמום.

2. הפתרון: מתוק.

3. התוצאה: רגיעה רגעית (ואז נפילת אנרגיה).

עם הזמן, אנחנו מאבדים את היכולת "לשהות" בתוך הרגש. אנחנו כבר לא יודעים להיות עצובים, מתוסכלים או אפילו משועממים בלי "משהו קטן בצד". ובכך המתוק הפך ל"משתיק קול" רגשי.

הילדים רואים הכל: איך זה משפיע על דור העתיד?

הילדים שלנו הם המראה המדויקת ביותר של המנגנונים האלו. כשהם רואים אותנו "רצים" למתוק בכל פעם שהחדשות מדאיגות, או כשאנחנו מציעים להם ממתק כדי להשתיק בכי או תסכול – אנחנו מעבירים להם שיעור מסוכן בחוסן פנימי.

מה קורה להתפתחות של ילד שמתרגל לאכול את הרגשות שלו?

• ניוון של שריר הוויסות העצמי:  ילד שמקבל סוכר כמענה לקושי רגשי, לא לומד איך להרגיע את עצמו מבפנים. הוא לא מפתח את הכלים המנטליים להתמודד עם תסכול או פחד.

• תלות ב"עזרים חיצוניים":  במקום לסמוך על הכוחות שלו, הוא לומד שהפתרון לבעיה פנימית תמיד נמצא בחוץ, בתוך עטיפה מרשרשת.

• פגיעה בחוסן העתידי:  מחקרים מראים שילדים שלא פיתחו יכולת ויסות רגשי ללא תלות באוכל, נוטים לסבול יותר מקשיים רגשיים ותנודות במצבי רוח גם בבגרותם.

מחזירים את המושכות: מה ניתן לעשות?

הבשורה הטובה היא שחוסן הוא כמו שריר – אפשר לאמן אותו. השינוי מתחיל בהכרה בכך שהמתוק הוא לא "הבעיה", אלא הסימפטום של חוסר בוויסות.

1. זיהוי ה"ריצה":  בפעם הבאה שאתם או הילד מבקשים מתוק, עצרו לשנייה. שאלו: "מה אני מרגיש/ה עכשיו?". עצם הזיהוי של הרגש (עייפות, מתח, דאגה) כבר מוריד מהעוצמה של הדחף לסוכר.

2. נרמול הרגש:  מותר להיות עצובים, מותר להיות לחוצים. כשאנחנו נותנים לרגש מקום בלי לנסות "להאכיל" אותו מיד, אנחנו בונים חוסן.

3. דוגמה אישית של חוסן:  כשהילד רואה את ההורים עוצרים, נושמים, או בוחרים במענה אמיתי לצורך שלהם (מנוחה, שיחה, חיבוק) במקום במתוק – הוא מקבל את השיעור הכי חשוב לחיים שלו.

לסיכום,

החוסן של הבית שלנו לא נמדד במה שיש במזווה, אלא ביכולת שלנו להקשיב למה שקורה בלב.

רוצים ללמוד איך לשבור את מעגל התלות ולבנות חוסן אמיתי בבית שלכם ? אני מזמינה אותך להצטרף לקהילת הוואטסאפ השקטה שלי, שבה אנחנו לומדים לזהות צרכים דרך הצלחת ולייצר שקט פנימי שלא תלוי בשום ממתק.

🔗 [לחצי כאן להצטרפות לקהילת החוסן]