למה אנחנו נשברים ולא מתמידים ? המדריך לחוסן פנימי שלא תלוי בתאריך

בעוד שהעולם בחוץ חוגג הבטחות גדולות ו'ריסטארט' נוצץ, בתוך הבתים שלנו המציאות נראית אחרת לגמרי. עבור אינספור הורים, ינואר הוא לא דף חלק, אלא עוד חודש עמוס שבו מנסים לתמרן בין העבודה, הבית והצרכים של הילדים. בתוך המרוץ הזה, קל מאוד להתפתות להבטחה ש'מהיום הכל יהיה אחרת' – רק כדי למצוא את עצמנו שוב באותה נקודה מול המקרר בסוף היום.

אבל מה אם נגלה שהבעיה היא לא חוסר היכולת שלנו להשתנות, אלא הציפייה שנשתנה בבת אחת, בלי לתת מקום לעייפות, ללחץ ולשפה האמתית של הגוף שלנו.

בעצם חודש ינואר הוא חודש "מסוכן". הוא טומן בחובו הבטחה מפתה: האשליה שאפשר למחוק את העבר ולהתחיל מחדש, "נקיים". אנחנו מצטיידים בנעלי ספורט חדשות, מנקים את המזווה מממתקים ומשננים מנטרות על כוח רצון ועל הגישה החדשה שלנו כלפי הילדים. ואז מגיע אמצע ינואר. העייפות המצטברת, הלחץ בעבודה או הריב עם הילדים פוגשים אותנו לא מוכנים, והדבר הראשון שנשבר הוא ההחלטה ה"חדשה" שהבטחנו לעצמנו.

למה זה קורה לנו שוב ושוב ? ואיך בונים חוסן שבאמת מחזיק מעמד ?

המלכודת: משמעת מול חוסן

רובנו מתבלבלים בין משמעת עצמית לבין חוסן פנימי. משמעת היא כלי חיצוני – היא אומרת לנו "אל תאכלו את זה", "קומו לעשות ספורט", "תגיבו אחרת לילדים". היא נשענת על כוח רצון, וכוח רצון הוא משאב מתכלה. כשאנחנו עייפים בסוף היום, כוח הרצון שלנו נמצא בשפל, ולכן המשמעת קורסת.

חוסן פנימי, לעומת זאת, הוא שריר פנימי. הוא לא עוסק באיסורים, אלא בהקשבה. חוסן הוא היכולת לזהות את הסערה הרגשית בזמן שהיא קורה, ולהכיל אותה בלי להזדקק למנגנוני פיצוי חיצוניים כמו סוכר או מסכים.

מעגל ה"דופמין - קורטיזול" : הביולוגיה של השבירה

כשאנחנו בסטרס (רמות קורטיזול גבוהות), המוח שלנו מחפש "עזרה ראשונה" כדי להירגע. סוכר הוא הפתרון המהיר ביותר – הוא מעלה את רמות הדופמין (הורמון התגמול) ומרגיע את המערכת באופן זמני. כשאנחנו גוזרים על עצמנו "איסור מתוקים" בינואר (או עם כל התחלה חדשה) בלי לטפל במקור הסטרס, אנחנו משאירים את המוח שלנו בלי כלים להרגעה. השבירה היא לא סימן לחולשה, היא סימן לכך שהמערכת מנסה לשרוד.

4 עמודי התווך של חוסן פנימי ותזונתי:

1. זיהוי צרכים בכל פעם שעולה דחף למתוק או לנשנוש, עצרו ל-10 שניות.

שאלו את עצמכם : "מה אני באמת צריכ/ה עכשיו ?".

• האם זה רעב פיזי ? (האם אכלתי מספיק חלבון בצהריים ?)

• האם זה צורך בהפוגה ? (האם אני פשוט צריכ/ה 5 דקות של שקט מהעבודה ?)

• האם זה צורך בנחמה ? (האם עבר עליי רגע מעליב או מעייף ?)

2. חמלה ככלי אסטרטגי

ביקורת עצמית ("למה שוב אכלתי או הגבתי כך?") מפעילה את מרכז הלחץ במוח, מה שמוביל לעוד אכילה רגשית. חמלה ("אכלתי כי היה לי קשה, עכשיו אני נושמ/ת וממשיכ/ה הלאה") מפעילה את מערכת ההרגעה ומאפשרת לנו לחזור לאיזון הרבה יותר מהר.

חמלה היא לא וותרנות – היא היעילות המקסימלית.

3. מודעות ל"שפה" של הילדים

חוסן פנימי מקרין גם על ההורות שלנו. כשהילד מבקש "עוד ממתק", הוא לעיתים קרובות מתרגם צורך רגשי (עייפות, צורך בתשומת לב) לשפה שהוא מכיר – סוכר. אם נדע לעצור ולהקשיב לצורך שמתחת למילים, נגלה שהפתרון הוא לא במגירת הממתקים, אלא בחיבור בינינו.

4. חופש הבחירה (The Power of Pause)

החופש האמתי הוא לא לאכול מה שבא לי מתי שבא לי, אלא היכולת לבחור את התגובה שלי. ככל שנגדיל את המרווח בין הגירוי (החשק) לבין התגובה (האכילה), כך נפתח חופש פנימי אמיתי.

הצעד הראשון שלכם לינואר אחר

השנה, במקום רשימת איסורים, אני מזמינה אותכם להתחיל "יומן צרכים". בכל יום, רשמו רגע אחד שבו זיהיתם צורך רגשי ונתתם לו מענה שלא דרך אוכל. זה יכול להיות נשימה, כוס מים, או פשוט הכרה בכך ש"עכשיו קצת קשה לי".

שם, במרווח הקטן הזה שבין הצורך לתגובה, נמצא החוסן שלכם. ושם גם מתחיל השינוי שלא נגמר באמצע החודש.

אתם לא חייבים לצעוד בדרך הזו לבד.

בניית חוסן פנימי, שינוי הרגלים והיכולת להקשיב לעצמנו באמת – אלו מיומנויות שקשה מאוד לפתח בתוך הרעש של היומיום, במיוחד כשאנחנו מוקפים בציפיות ובלחצים.

בדיוק בשביל זה הקמתי את הקהילה הסגורה שלנו בוואטסאפ.

מקום שקט, עוטף ומלא בחמלה, שבו אנחנו מדברים "חוסן" בשפה יומיומית.

בקהילה אני משתפת:

• כלים פרקטיים להתמודדות עם אכילה רגשית וצריכת מתוקים.

• תובנות על הורות ואיך לעזור לילדים שלנו (ולעצמנו) בוויסות רגשי וגיוון תזונתי.

• הודעות השראה קצרות שיזכירו לכם לעצור ולנשום בתוך הכאוס.

• עדכונים ראשונים על שידורים חיים ותכנים חדשים.

אני מזמינה אותך להצטרף אלינו, למרחב שבו מותר לא להיות מושלמת,

אבל אפשר תמיד לצמוח.

לחצ/י כאן להצטרפות לקהילה הסגורה שלנו בוואטסאפ

מחכה לפגוש אותך שם,

בברכה - ערין