המילים שמעצבות את הצלחת: מה (לא) להגיד לילדים על ממתקים ומתוקים
- לפני 49 דקות
- זמן קריאה 3 דקות
שולחן האוכל (וגם המטבח) הוא הרבה יותר ממקום שבו אוכלים. הוא המעבדה הרגשית של הבית. שם נבנים הביטחון העצמי, היכולת לווסת דחפים והקשר של הילד עם הגוף שלו.
אבל לפעמים, מתוך דאגה עמוקה לבריאות של הילדים שלנו (ובמיוחד בתקופות של מתח או חגים), אנחנו משתמשים במילים שיוצרות בדיוק את התוצאה ההפוכה: הן מגבירות את הדחף למתוק, יוצרות בושה ומחלישות את החוסן התזונתי.
הכוח הסמוי של המילים:
איך הדיבור שלנו מעצב את הביולוגיה של הילד?
חשוב להבין: המילים שאנחנו בוחרים להגיד סביב השולחן הן לא רק "צלילים", הן הוראות הפעלה למוח של הילד. כשאנחנו משתמשים במילים של מאבק, איסור או הפחדה ("זה משמין", "אסור לך יותר"), המוח של הילד נכנס למצב של דריכות וסטרס. במצב הזה, היכולת שלו להקשיב למנגנוני הרעב והשובע הטבעיים שלו פשוט "נכבית".
במקום ללמוד איך לבחור, הילד עסוק בלנהל את המאבק מולנו – מה שמוביל בטווח הארוך לאכילה רגשית, לפיצוי על חסכים ולחיפוש מתמיד אחרי ה"פרס" האסור.
לעומת זאת, כשאנחנו בוחרים במילים של תרגום צרכים וחמלה, אנחנו עוזרים לו לבנות מערכת הפעלה בריאה. המילים שלנו הופכות לקול הפנימי שלו, הן אלו שיכריעו אם בעוד כמה שנים, כשהוא יעמוד מול פיתוי מחוץ לבית, הוא יפעל מתוך דחף לא נשלט – או מתוך חוסן פנימי שמאפשר לו לומר: "זה טעים לי, אבל הספיק לי".
הנה 3 משפטים שנאמרים מתוך כוונה טובה, והשפה החדשה שכדאי לאמץ במקומם:
1. במקום: "זה לא בריא, זה עושה חורים בשיניים ומשמין"
> למה לא להשתמש במשפט זה ? עבור הילד, המושג "בריאות" הוא מופשט מדי. כשאנחנו מתייגים מאכל כ"רע" או "משמין", אנחנו הופכים אותו ל"פרי אסור". הפסיכולוגיה האנושית פשוטה: מה שאסור לנו – הופך להיות הדבר שאנחנו הכי רוצים. זה יוצר אכילה בסתר ותחושת אשמה.
> מה להגיד במקום ? "השוקולד הזה מאוד טעים ונותן אנרגיה מהירה, אבל הגוף שלנו צריך גם 'אנרגיה לטווח ארוך' כדי שתוכל לרוץ ולשחק בלי להתעייף. בוא נבחר גם משהו שיעזור לשרירים שלך."
> הערך בזה : אנחנו לא מפחידים, אלא מלמדים תפקוד. אנחנו נותנים לילד ידע על איך הגוף שלו עובד, בלי להצמיד למזון תווית של "חטא".
2. במקום: "קודם תסיים את השניצל והברוקולי, ואז תקבל קינוח"
> למה לא להשתמש במשפט זה ? זהו המשפט הכי נפוץ והכי הרסני. הוא יוצר היררכיה מסוכנת: האוכל המזין הוא ה"עונש" או ה"מכשול", והמתוק הוא ה"פרס". המסר שעובר לילד הוא: "ירקות זה משהו שצריך לסבול כדי להגיע לדבר האמתי והאהוב".
> מה להגיד במקום ? "היום הקינוח הוא כארוחה נפרדת. אתה יכול לבחור אם לאכול אותו עכשיו או אחר כך, והגוף שלך יודע כמה הוא צריך מכל דבר."
> הערך שמועבר לילד : נטרול הדרמה. כשהממתק הוא לא פרס, הוא מאבד מהכוח ה"ממגנט" שלו. הילד לומד להקשיב לשובע שלו ולא לאכול רק כדי "לזכות" בפרס.
3. במקום: "חבל, כבר אכלת מספיק מתוק להיום"
> למה לא להשתמש במשפט הזה ? כשאנחנו קובעים עבור הילד מה "מספיק", אנחנו לוקחים ממנו את הסמכות על הגוף שלו. זה מייצר ילדים שזקוקים לאישור חיצוני כדי לדעת אם הם שבעים, ומחליש את החוסן שלהם מול פיתויים כשאנחנו לא לידם.
> מה להגיד במקום ? "אני רואה שהממתק הזה ממש טעים לך. בוא נשים לב איך הבטן מרגישה עכשיו? היא מרגישה נעימה או שהיא כבר עמוסה מדי?" > הערך שעובר לילד : אנחנו מעבירים את השאלה אליו. אנחנו בונים לו מצפן פנימי. במקום "שוטר" חיצוני, הוא מפתח "מפקד" פנימי שיודע להגיד לעצמו מתי זה מספיק.
הכל מתחיל בחוסן, לא באיסורים
הסיבה שאנחנו נלחמים על המילים האלו היא כי אנחנו רוצים ילדים חזקים. ילדים שיודעים לפגוש ערימה של ממתקים במסיבה ולהחליט בעצמם כמה נכון להם לאכול. חוסן תזונתי לא נבנה מפקודות, הוא נבנה מתוך ביטחון והקשבה לצרכים.
בימים אלו, כשהמתח בחוץ גבוה, הצורך בנחמה ובמתוק עולה. זה הזמן להוריד את הלחץ מהמילים ולהגביר את החיבור.
רוצים לדעת איך ליישם את זה בצעדים פרקטיים בבית ?
בדיוק בשביל זה בניתי את התוכנית "קוד החוסן התזונתי". ב-5 שיעורים קצרים תגלו איך להפוך את המילים האלו לשיטה שעובדת, ומחזירה לכם את השליטה ולילדים את היכולת לבחור נכון.
🔗 לכל הפרטים על התוכנית לחצו כאן: